כולי תקווה

בימים אלה, שבין פסח ליום העצמאות, עם ישראל משתתף בטקסים רבים אותם חותמים בעמידה ובשירת התקווה.

מצפייה בקהל העומד עולים בי עצב ותמיהה. עצב על כך שחלק ניכר מהקהל לא שר את ההמנון הלאומי, ותמיהה על מה ולמה?

כילדה אני זוכרת איך עמדנו כולנו ושרנו. ביטאנו את כל המילים, גם אם נאבקנו במנגינה הלא קלה לביצוע. גילוי נאות, לי קשה לשיר במנעד כזה, אבל זה לא מונע ממני לשיר. עבורי אלה רגעים של גאווה, תחושה של שייכות ותקווה לעתיד טוב יותר. שירה לאחדות העם, למורשת העבר, להווה ולעתיד. שירה לעצם קיומנו כ"עם חופשי בארצנו"..

הימנון הוא אחד מסממני התרבות הבולטים ביותר של כל עם. אזרחים בכל העולם גאים לשיר את ההמנון שלהם, חלקם אף שמים יד על הלב. ואילו אצלנו, אנשים רבים עומדים דוממים ומסתפקים בהאזנה לזמר על הבמה או למוזיקה המתנגנת ברקע.

מתביישים לשיר? מתעצלים לשיר?  מה יכולה להיות הסיבה?

אני רואה את קציני צה"ל מצדיעים בגאווה, אולם אצל רבים השפתיים לא נעות, והשירה לא מתנגנת בפיהם. גם בבתי הספר רבים התלמידים שלא שרים, מרגישים מבוכה.

ויתור על סממן תרבות הוא רק סימפטום לויתור על ערכים ואמונות בסיסיות יותר, אם במודע ואם לאו.

חינוך לערכים ולתרבות הם הכוח שלנו בלעדיהם החברה מתפוררת.

אז בפעם הבאה שמתנגנת התקווה שירו בעוצמה, הדגישו את המילים לילדיכם, לתלמידיכם, לעולה החדש והותיק ולכל מי שלא זוכר..

זיכרו מי אתם ומהי תרבותכם. למען עצמנו - ואל מול העולם כולו.

בתקווה שנמשיך להיות "עם חופשי בארצנו"...

 

אביב תשע"ד, אפריל 2014